הורה עם דמנציה: הטעויות הנפוצות של בני המשפחה ואיך שומרים על הקשר ועל עצמכם
האבחנה של דמנציה אצל הורה משנה את כל המשפחה. אלו הטעויות שבני משפחה עושים שוב ושוב, ומה עוזר לשמור על כבוד, על קשר ועל הנפש של המטפלים.
הרגע שבו מבינים שאבא או אמא כבר לא זוכרים כמו פעם הוא אחד הרגעים הקשים בחייה של משפחה. בהתחלה אלה שכחות קטנות, שאלה שחוזרת על עצמה, ארנק שנעלם, ואחר כך מגיעה האבחנה. דמנציה, ובמקרים רבים אלצהיימר, היא לא רק מחלה של האדם המאובחן. היא משנה את התפקידים במשפחה, מעוררת רגשות אשמה, כעס ועצב, ומעמידה את הילדים הבוגרים מול החלטות שאף אחד לא הכין אותם אליהן. רוב הטעויות שבני משפחה עושים נובעות מאהבה ומרצון טוב, אבל דווקא בגלל זה כדאי להכיר אותן מראש.
טעות ראשונה: להתווכח עם המציאות של ההורה
כשאמא אומרת שהיא צריכה לחזור הביתה כדי להכין ארוחה לילדים, שכבר מזמן גדלו, האינסטינקט הטבעי הוא לתקן אותה. אבל תיקון חוזר ונשנה לא מחזיר את הזיכרון. הוא רק יוצר תסכול, בלבול ולעיתים גם בושה. אדם עם דמנציה חי לעיתים קרובות ברגש של הרגע, גם כשהעובדות כבר מטושטשות.
במקום להתווכח, מומלץ להתחבר לרגש שמאחורי המשפט. אפשר לשאול על הילדים, על המאכל שהכינה להם, ולתת לשיחה לזרום. הגישה הזאת, שמכונה לעיתים תיקוף רגשי, מורידה מתחים ומאפשרת שיחה נעימה גם כשהזיכרון כבר לא משתף פעולה.
טעות שנייה: לקחת את ההתנהגות באופן אישי
אחד הדברים הכואבים ביותר הוא כשהורה אוהב פתאום מאשים, מתפרץ או חושד שגונבים ממנו. בני משפחה רבים נפגעים עמוקות, ולפעמים מתרחקים. חשוב לזכור שאלה תסמינים של המחלה, שפוגעת באזורים במוח האחראים על שיפוט, על ויסות רגשי ועל התמצאות.
זה לא אומר שצריך לספוג כל דבר בשתיקה. מותר לכאוב ומותר לצאת מהחדר לכמה דקות. אבל ההבנה שמדובר במחלה ולא במי שההורה באמת היה, עוזרת להפריד בין האדם לבין התסמין ולשמור על הקשר לאורך זמן.
טעות שלישית: לחכות עם ההחלטות המשפטיות והרפואיות
משפחות רבות דוחות שיחות על ייפוי כוח מתמשך, על העדפות טיפול ועל ניהול הכסף, כי הן מרגישות לא נעימות. הבעיה היא שככל שהמחלה מתקדמת, היכולת של ההורה להביע את רצונו ולחתום על מסמכים נפגעת. מה שהיה אפשרי לפני שנה עלול להפוך בהמשך להליך מסובך של מינוי אפוטרופוס.
כדאי לקיים את השיחות האלה מוקדם, בעדינות ובכבוד, ולהיעזר בעורך דין שמתמחה בתחום ובגורמי הרווחה. כך נשמר הקול של ההורה גם בשלבים שבהם כבר יתקשה לדבר בעד עצמו.
טעות רביעית: מטפל אחד שנושא את כל העול
במשפחות רבות נוצר מצב שבו בן או בת אחת, לעיתים קרובות מי שגר הכי קרוב, הופכים למטפל העיקרי. האחים האחרים עוזרים פה ושם, אבל העומס היומיומי נופל על כתפיים אחדות. עם הזמן זה מוביל לשחיקה, לכעסים בין האחים ולפגיעה בבריאות של המטפל עצמו.
מה עוזר בפועל:
- ישיבה משפחתית מסודרת שבה מחלקים משימות באופן ברור, גם למי שגר רחוק
- בדיקת הזכאות לגמלת סיעוד ולשעות מטפל דרך הביטוח הלאומי
- היכרות עם מרכזי יום, קבוצות תמיכה לבני משפחה ושירותי הפוגה
- קביעת זמן קבוע ומוגן שבו המטפל העיקרי לא זמין ונח באמת
טעות חמישית: להזניח את הבריאות הנפשית של המטפל
מחקרים רבים מראים שבני משפחה המטפלים באדם עם דמנציה נמצאים בסיכון מוגבר לדיכאון, לחרדה ולבעיות שינה. רבים מרגישים אשמה על כל רגע של כעס או על הרצון שזה פשוט ייגמר. התחושות האלה טבעיות ומוכרות היטב לאנשי מקצוע, אבל כשהן נשארות סגורות בפנים הן הופכות לנטל כבד.
שיחה עם פסיכולוג, עובד סוציאלי או מטפל שמכיר את עולם הזקנה יכולה לעזור לעבד את האבל המתמשך, שמכונה לעיתים אבל מקדים, כלומר אבל על אדם שעדיין חי אבל משתנה מול העיניים. גם קבוצות תמיכה לבני משפחה נותנות מקום לשתף בלי שיפוט.
טעות שישית: לוותר על רגעים טובים
בתוך כל הניהול, התורים והסידורים, קל לשכוח שעדיין יש מקום לרגעים של חיבור. מוזיקה מוכרת, אלבום תמונות ישן, טיול קצר או ארוחה משותפת יכולים לעורר חיוך גם בשלבים מתקדמים של המחלה. הזיכרון הרגשי נשמר לעיתים קרובות זמן רב יותר מהזיכרון העובדתי.
כדאי להתאים את הפעילויות ליכולות הנוכחיות של ההורה ולא למה שהיה פעם. פעילות פשוטה שמצליחה עדיפה על פעילות מורכבת שמסתיימת בתסכול.
איך מתכוננים לשלבים הבאים
דמנציה היא מחלה מתקדמת, והצרכים של ההורה ישתנו עם הזמן. משפחות רבות מתמודדות עם כל שלב רק כשהוא כבר מגיע, ונאלצות לקבל החלטות בלחץ. הרבה יותר נכון לנסות להבין מראש מה צפוי, בעזרת הרופא המטפל, רופא גריאטר או עובדת סוציאלית שמכירה את המחלה, ולתכנן בהתאם את הסידורים בבית, את העזרה הנדרשת ואת האפשרויות למסגרת מתאימה בעתיד.
חלק מההכנה הוא גם רגשי. כדאי לדבר כמשפחה על מה חשוב להורה, על הערכים שלו ועל הדרך שבה היה רוצה שיטפלו בו. שיחות כאלה קשות, אבל הן מקלות מאוד בהמשך, כשצריך להחליט על מעבר לבית אבות, על אשפוז או על טיפולים רפואיים. כשיש הסכמה משפחתית על העקרונות, פוחתים הוויכוחים ופוחתות רגשות האשמה. ומי שמרגיש שהוא לא מצליח להחזיק את כל זה לבד, ראוי שיפנה לליווי מקצועי של פסיכולוג או עובד סוציאלי שמתמחה בעבודה עם משפחות של אנשים עם דמנציה.
לסיכום, הטיפול בהורה עם דמנציה הוא מסע ארוך ומורכב, ואין דרך לעבור אותו בלי רגעים קשים. ההכרה בטעויות הנפוצות, תכנון מוקדם, חלוקת עומס ופנייה לעזרה מקצועית בזמן מאפשרים לשמור גם על הכבוד של ההורה וגם על השפיות של מי שמטפל בו.