כשבן משפחה מתמודד עם מחלת נפש: הטעויות הנפוצות של בני המשפחה ואיך שומרים על עצמכם
בני משפחה של מתמודדים עם מחלת נפש נושאים עומס רגשי כבד. מה כדאי להימנע ממנו, איך תומכים בלי להישחק, ואילו גורמים יכולים לעזור.
כאשר בן משפחה, ילד, בן זוג, הורה או אח, מתמודד עם מחלת נפש כמו סכיזופרניה, הפרעה דו קוטבית, דיכאון קשה או הפרעת אכילה, המשפחה כולה מושפעת. בני המשפחה הופכים לא פעם למטפלים העיקריים: מלווים לתורים, מזכירים ליטול תרופות, מתמודדים עם משברים ומנסים לשמור על שגרה. לצד האהבה והדאגה, יש גם עייפות, תסכול, אשמה ולעיתים בושה. רבים מבני המשפחה לא קיבלו מעולם הדרכה איך לעשות את זה, ועושים טעויות מתוך כוונה טובה. הכרת הטעויות האלה יכולה לעזור גם למתמודד וגם לבני המשפחה עצמם.
טעות ראשונה: להתמודד לבד ובסוד
הסטיגמה סביב מחלות נפש עדיין קיימת, ומשפחות רבות בוחרות לשמור על המצב בסוד. הן לא מספרות לחברים, לשכנים ולפעמים אפילו לבני משפחה אחרים. הסודיות הזו מבודדת ומעמיסה, ומונעת מהמשפחה לקבל תמיכה שהייתה יכולה להקל.
לא חייבים לספר לכולם, וחשוב לכבד את רצונו של המתמודד לפרטיות. אבל כדאי למצוא לפחות כמה אנשים קרובים שאפשר לשתף ולהישען עליהם. גם קבוצות תמיכה של בני משפחה, הפועלות בארגונים שונים בישראל, יכולות לתת תחושה של שותפות ולספק מידע מעשי.
טעות שנייה: לקחת את כל האחריות
בני משפחה רבים מרגישים שהם חייבים לעשות הכול: לנהל את הטיפול, לפקח על התרופות, לפתור כל משבר ולהיות זמינים תמיד. הם מוותרים על עבודה, על תחביבים ועל קשרים חברתיים. עם הזמן, העומס הזה מוביל לשחיקה, ולפעמים גם לדיכאון ולחרדה אצל המטפלים עצמם.
חשוב לזכור שהמתמודד הוא אדם בוגר עם יכולות, וכדאי לעודד אותו לקחת אחריות על מה שהוא מסוגל. התמיכה צריכה להיות כזו שמחזקת את העצמאות ולא מחליפה אותה. ובמקביל, כדאי להיעזר בגורמים מקצועיים ובשירותים הקיימים, כדי שהמשפחה לא תישא את כל הנטל לבדה.
טעות שלישית: להתווכח עם הסימפטומים
כשבן משפחה מבטא מחשבות שווא, חשדנות או תפיסות מעוותות, האינסטינקט הוא להתווכח ולנסות לשכנע אותו שהוא טועה. אבל ויכוח כזה בדרך כלל לא עוזר, ולעיתים מגביר את המתח ופוגע באמון.
עדיף להתייחס לרגש שמאחורי הדברים: "אני רואה שאתה מאוד מפחד", "זה נשמע מלחיץ מאוד". אפשר לומר בעדינות שאתם רואים את הדברים אחרת, בלי להיכנס לוויכוח. במקביל, חשוב לעדכן את הצוות המטפל על שינויים כאלה, משום שהם עשויים להעיד על החמרה.
טעות רביעית: לחכות למשבר
משפחות רבות פועלות רק כשמגיע משבר: החמרה חדה, אשפוז, מצב מסוכן. בין המשברים הן מקוות שהכול יהיה בסדר. אבל אפשר וכדאי להתכונן מראש. תוכנית משבר שנבנית בתקופה יציבה, יחד עם המתמודד והצוות המטפל, יכולה לעשות הבדל גדול.
תוכנית כזו כוללת את סימני האזהרה המוקדמים, מה עוזר בשלבים הראשונים של החמרה, את פרטי הקשר של הגורמים המטפלים, ומה עושים במצב חירום. כשיש תוכנית, בני המשפחה מרגישים פחות חסרי אונים, והמתמודד מרגיש שמכבדים את רצונותיו גם ברגעים קשים.
טעות חמישית: לא להכיר את הזכויות והשירותים
בישראל קיימים שירותים רבים למתמודדים עם מחלות נפש ולבני משפחותיהם, אבל משפחות רבות לא מכירות אותם. ביניהם שירותי שיקום במסגרת סל שיקום, כמו דיור מוגן, תעסוקה, השכלה וליווי, וכן מרכזים לבני משפחה שמציעים ייעוץ והדרכה.
כדאי לברר מול קופת החולים, העובד הסוציאלי במרפאה או בבית החולים, וגורמי הרווחה ביישוב, אילו שירותים מגיעים למתמודד ולמשפחה. מימוש הזכויות יכול להקל מאוד על העומס ולפתוח אפשרויות לשיקום ולעצמאות.
טעות שישית: להזניח את שאר המשפחה
כשאחד מבני המשפחה מתמודד עם מחלה קשה, תשומת הלב מופנית אליו באופן טבעי. אחים צעירים, בני זוג ושאר בני המשפחה עלולים להרגיש שקופים. ילדים במיוחד עלולים לחוות בלבול, פחד, אשמה וכעס, ולא תמיד לבטא זאת.
חשוב לדבר עם הילדים באופן מותאם לגיל על מה שקורה, לאפשר להם לשאול ולהביע רגשות, ולשמור עבורם על זמן ותשומת לב. גם הזוגיות של ההורים זקוקה לשמירה. משפחה שמצליחה לשמור על איזון היא משפחה שיכולה לתמוך לאורך זמן.
טעות שביעית: לראות רק את המחלה
כשמחלה נפשית נכנסת לבית, קל מאוד להתחיל לראות את האדם רק דרכה. כל שיחה עוסקת בתרופות, בתורים ובתסמינים, וכל התנהגות מתפרשת כ"סימן". המתמודד עלול להרגיש שהוא הפך מבן, מאח או מבן זוג למטופל בלבד, וזה פוגע בדימוי העצמי ובמוטיבציה להחלמה.
חשוב לשמור גם על החלקים האחרים של הקשר: לדבר על תחביבים, לבלות יחד, לצחוק, לשתף בדברים שקורים בחיים שלכם. גישת ההחלמה, המקובלת היום בתחום בריאות הנפש, מדגישה שאנשים עם מחלות נפש יכולים לחיות חיים בעלי משמעות, ושהקשרים המשפחתיים הם אחד הגורמים החשובים לכך.
לשמור על עצמכם
תמיכה במתמודד היא מרתון ולא ספרינט. כדי להחזיק לאורך זמן, בני המשפחה צריכים לדאוג גם לעצמם:
- לשמור על זמן אישי ועל פעילויות שממלאות אתכם.
- להשתתף בקבוצת תמיכה או בהדרכה לבני משפחה.
- לשקול טיפול אישי, במיוחד בתקופות עומס.
- לחלק את האחריות בין כמה בני משפחה ככל האפשר.
- לזכור שמותר להרגיש גם תסכול וכעס, וזה לא סותר אהבה.
לסיכום, החיים לצד בן משפחה שמתמודד עם מחלת נפש הם מאתגרים, אבל אפשר לעבור אותם טוב יותר עם ידע, תמיכה וכלים. הטעויות הנפוצות, סודיות, נטילת כל האחריות, ויכוח עם הסימפטומים, חוסר היערכות למשברים והזנחה עצמית, ניתנות לתיקון. פנייה לאנשי מקצוע, היכרות עם הזכויות והשירותים ושמירה על עצמכם הם לא מותרות, אלא חלק בלתי נפרד מהיכולת לתמוך באדם שאתם אוהבים.